יום רביעי, 25 באפריל 2018

משלוחים ברמת החייל גם לחובבי בריאות




את אשתי אני בחרתי, ואני לוקח אחריות מלאה על הבחירה שלי, אפילו די מבסוט. אבל בהחלט לא בחרתי את המשפחה שבאה ביחד אתה. אתם מכירים אותי, אני בחור עם ראש פתוח, זורם או איך שאימא שלי קוראת לזה "חברמ'ן". אבל יש לאשתי זוג דודים שכשהם עומדים להיכנס אלינו הביתה, אני מחפש את פתחי היציאה של הבית (אגב, פתחי היציאה הם כאן, כאן וכאן ועל מסכות החמצן אני אפרט אח"כ). או בקיצור כאשר אנחנו שומעים שהם באים, אנחנו מתחילים להיות חולים.

זוג 'פוצים' בני הדודים האלו: כשהם מגיעים כל הבית עובר לדום. אשתי מתחילה לנקות את הבית כאילו פסח, היא מבערת לכלכוך כאילו היה חמץ, מוציאה את כלי הכסף שמיועדים  אך ורק לאורחים, את סט הצלחות לחגים היא ממרקת והבית עובר עיצוב מחדש. בד בבד מתחיל מרתון בישולים, ציינתי שדוד אלברט רגיש לגלוטן, מקבל אלרגיה קטלנית בסביבת בוטנים (גם אם הבוטנים אצל השכן, כן?) וחריף עושה לו צרבת שמרתקת אותו למיטה למשך שבועיים. ואשתו של אלברט? כרמלה שמה, גם היא מנה גדושה של אילוצים, מהומות ואתגרים. היא עברה לאורח חיים בריא עוד לפני שזה היה באופנה ואי אפשר לעבוד עליה (ניסיתי, תאמינו לי שניסיתי!).

לכן כאשר הם מאיימים להגיע לביקור כל הבית כמרקחה. אשתי מנקה, מחפשת מתכוני בריאות, מבשלת, הילדים מצחצחים את הנעליים שלהם (אז מה אם זה נייק? נקי זה נקי), אנחנו קונים בגדים ייעודיים לאירוע, אני עודר את הגינה של כל הבניין לרבות שתילת פרחים עונתיים והשכנים כבר יודעים שאין להפריע לנו עד יעבור זעם.

למזלי הרע, בפעם האחרונה שהדודים איימו להגיע, שלושה ימים לפני ה"אירוע" אשתי היקרה חטפה שפעת רצינית. ניסיתי להפציר בה שתבטל את המפגש עם הדודים אבל היא הבטיחה שהיא עוד מעט מחלימה ותהיה בריאה דיה כדי לקבל את הדודים. מפה לשם, מצאתי את עצמי מנקה שנדלירים, עושה אבק, קוצץ עציצים, עושה תריסים ואפילו פנאלים. אחרי הניקיון הגיע תור האוכל. התחננתי בפני אשתי שלפחות תוותר לי על הכנת האוכל, הראיתי לה שכשאני כותב בגוגל "משלוחים ברמת החייל" יש שפע של אפשרויות לרבות אוכל בריאותי ואוכל ייעודי לאלרגיים מסוגים שונים, אבל היא לא הסכימה לשמוע על כך. היא התעקשה שדודה כרמלה מיד תבחין שמדובר באוכל מוכן ולא טבעי והיא תעשה לנו סקנדל.

קיפלתי את הזנב בין הרגליים והתיישבתי לחפש מתכוני בריאות ומתכונים שמתאימים לאלרגיים ואפילו מצאתי כמה מתכונים שאשתי אישרה. חושש הלכתי לסופר והתחלתי לאסוף את חומרי הגלם לארוחה. הייתי בטוח שאשתי כבר תבריא, תקום מהמיטה ותוכל להתקין את הארוחה, אולם כוחותיה לא עמדו לה. מהר מאוד הבנתי שאני צריך גם את הסעודה להכין בעצמי.

מבט קצר על שקיות הקניות והשוואת המצרכים למוצרי הגלם שבמתכונים גילה לי לא רק שאני עיוור צבעים (מי ידע שיש גם עדשים שחורות וגם עדשים אדומות וזה לא אותו דבר???) אני גם לא יודע לקרוא מתכונים, כי מה שיצא לי רחוק שנות אור מהתמונה שצמודה למתכון, והריח של "התבשיל" שהכנתי דורש מסכת חמצן (אמרתי לכם שאני עוד אחזור למסכת חמצן). כאשר הראיתי לאשתי את "התבשיל" שיצא לי היא רק הפכה לעוד יותר חולה וגם קצת יותר עצבנית. אמרתי לה שוב שאפשר לפתור את הסיפור הזה עם משלוחים ברמת החייל, רק שהפעם, אחרי שהיא חזתה במה שאני קורא לו תבשיל והיא כינתה "קדדה",  הרעיון נשמע לה הרבה יותר הגיוני.

התקשרתי למסעדת הבריאות המפורסמת שלנו ברמת החייל בתחושת ניצחון והזמנתי לנו סעודת בריאות למופת.

המשלוח הגיע אלינו בדיוק בזמן, שעה לפני בוא הדודים, כך שאפילו הספקתי להפטר מכל הקופסאות שבהן הגיע האוכל המוכן. שמתי את כל האוכל על צלחות הגשה מהודרות והרגשתי כאילו כל העולם בכף ידי.

התרחצנו, לבשנו בגדי אלף וארגנו את החיוך הכי אמתי שהצלחנו לחלץ. הדודים הגיעו ואז החל הטקס. דודה כרמלה עברה על הרהיטים ובדקה אבק כאילו היא לפחות רס"ר בקבע, היא ישרה תמונות שהתעקמו קצת על הקיר, זרקה כל מיני פריטים שנראו לה לא נחוצים מהחדרים של הילדים וכשסיימה הודיעה שאפשר להתחיל לאכול, דוד אלברט הנהן בהסכמה.

הכול עבר בסדר, האוכל היה טעים אבל אז לפתע מצאה דודה כרמלה חשבונית דבוקה לאחד מכלי ההגשה. היא קראה היטב את החשבונית ואז פניה החלו להחליף צבעים. זהו היא עלתה עליי, אני גמור, חשבתי לעצמי. אבל לתדהמת כולנו היא ציינה לשבח את האוכל ואפילו ביקשה את הטלפון של המסעדה.

מאז המקרה הזה הכול השתנה: כאשר הדודים באים לבקר אנחנו פחות לחוצים ומשום מה גם הרבה פחות חולים.

מסעדות ברמת החייל – לא רק אוכל

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה